23.2- זהו יום ההולדת המשפחתי שלנו.

32.2.1988 – לפני שלושים ושלוש שנה בדיוק עלינו ארצה

 

אחר דורות של חלום, שנים של סירוב, חודשים של בירוקרטיה.

יומיים הפוגה ברחובותיה נקיים מקומוניזם של וינה (אז עדיין לא היו טיסות ישירות מברית המועצות לישראל)

עלינו לטיסה לעבר מושא חלומותינו.

חוברת שחולקה במטוס. מציגה את רוסיה כמדינה מערבית ומתויירת.

בלילה זרוע כוכבים מאירים נחת המטוס וכל הנוסעים פצחו ב"הבאנו שלום עליכם".

חלומות קל לחלום אך קשה מאוד להגשים.

חלמנו שנים על רגע הנחיתה. אבל  בפועל לא היו לנו כלים להכיל.

באולם שדה התעופה חילקו לנו  ורד מפלסטיק אדום. ומספרים עוקבים של תעודות זהות.

מאות אנשים שבאו לקבל את פנינו משום מה לא הורשו להיכנס, ונהדפו בברוטליות על ידי עובדי המקום.

רק הדי צעקותיהם "גרישה" "אירה" מילאו את כל החלל.

אפילו אשכול הבננות שדוד מישקה קנה עבורי לא הצליח לעודד אותי.

מונית גומעת את הדרך לירושלים, לעבר מרכז קליטה ודירת הסטודיו המיניאטורית ל5 נפשות..

אז , למזלנו, עוד לא ידענו כמה תלאות נעבור, כמה דירות, כמה ערים, עבודות, חוסר עבודות,

אז סתם ניסינו להבין שהחלום נגמר.

הפך למציאות.

יוסף ואני בירושלים כמה שבועות  לאחר העליה
יוסף ואני בירושלים כמה שבועות  לאחר העליה
כבר עולי םותיקים- חצי שנה בארץ. עם הילד הצבר הראשון בנולד כאן.

או, אז התחיל הריאליטי האמתי.

הוא היה קצת פחות רומנטי מהגשמת חלום דמה יותר למשחק מרוצים.

מרוץ אחר השפה.

מרוץ אחר ההבנה.

מרוץ להיות בסדר.

לצמצם פערים בידע.

מרוץ אחר הלחם.

המרגרינה.

 

וכשרווח וכבר יכולנו למרוח את החמאה על הלחם.

לאמא שלנו נגמר הכח לחלום והיא הלכה לישון.

לנצח.

אנחנו נשארנו כאן.

לאכול את הפרות מהנטיעות שלה.

לחלום עליה ולהגשים לה חלומות.

כל המשפחה בנישואי האח השמיני והצעיר | אמא כבר לא איתנו 9 שנה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן