למה? דאדא!

             [מאמר זה הוא עוד שיתוף פורה עם המגזין  לעיצוב הפורמה המלצה חמה להעמיק ולפגוש שם עוד הרבה תכנים איכותיים]

למה בבלוג יש שיח אודות הדאדא ועל זרמים אוונגרדיים נוספים-

 

בעיתוי מתואם בדיוק עם גלגל ההיסטוריה החוזרת על עצמה.

דווקא כעת, עם ליקוק פצעי הגל הראשון של הקורונה, עם האי וודאות לקראת הגל השני (יבוא או לא יבוא?), עם הפנמת ההלם שנגרם מתופעה בלתי צפויה בעולם כל כך צפוי, מאורגן וממוסד – דווקא עכשיו נוכל להבין לעומק את הרקע והמקום להולדת תנועות אוונגרדיות בתחילת המאה הקודמת.

אירופה, 1900.

לאחר מאות שנים של מסעות צלב, מלחמות אבירים, קרבות בלתי פוסקים בין מדינות מרכז ומערב היבשת, פתאום – אירופה חדשה. הגבולות מתייצבים, הכלכלה פורחת, התעשייה שוברת שיאים, התרבות מפותחת ומנוהלת על מי מנוחות. במבט חיצוני- אי של שלווה.

למעשה, מתחת לקרקע ביעבעו המודעות והמחאה החברתית, הפועלים הפשוטים, הלאומים העשוקים, אנשי רוח שמאסו בתרבות המעמדית – ואז הגיעה המלחמה הגדולה וטרפה את כל מה שהיה ידוע עד אותו היום.

האמנות המתפתחת עם קצב תנודות החיים הגיבה לכאוס הלאומי- חברתי בכאוס אישי משלה

האמנות המתפתחת עם קצב תנודות החיים הגיבה לכאוס הלאומי-חברתי בכאוס אישי משלה.

בזה אחר זה קמו תנועות אמנותיות חדשות, שהיוו תגובה לזוועות של מלחמות העולם ולטראומה של החברה כולה.

הזרמים החדשים לא נשארו רק בזירת האמנות, ולרב גם פרסמו מנשרים (מניפסטים, הצהרת כוונות ואידאולוגיות פומבית) הקוראים לשינוי חברתי ומדיני, ושדגלו בחדשנות ובניפוץ מיתוסים מיושנים.  

האמנים ראו את עצמם כלוחמים בחיל האמנות, ואפילו שמם נגזר ממונח צבאי – משמעות המילה אוונגארד (vant-garde) בצרפתית היא חיל חלוץ. כל זרם אמנותי חדש קרא תיגר על קודמו, שבר חוקים ישנים, פירק אותם לחלקים והרכיב מחדש. 

מי עוד במלחמת האמנות הזו? 

נחטא לאמת אם נצהיר כי מאמר אחד יכול להכיל מידע אודות כל תנועות המחאה של תחילת המאה ה20 – רק נפתח כאן פתח קטן, בניסיון להבין את התשתית לתקופה שהביאה לפריחת תנועות מחאה כפי שלא היה מעולם.

פוטוריזם

משמעות המילה פוטוריזם היא "עתידנות". אמני הפוטוריזם האיטלקי דגלו במודרניות, מהירות ואלימות, והעריצו את הטכנולוגיה החדשה כמניע של האדם לעשייה ושינוי. הם ציירו את הרעש, התנועה והקצב.

 

ג'אקומו באלה, דינמיזם של כלבלב ברצועה, 1912

 

זאנג טומב טומב, פיליפו תומאזו מארינטי, 1914

יצירתו החיננית של ג'אקומו באלה מתארת בצורה הומוריסטית ביותר את קצב הליכה של הגברת, רגליו הממהרות של הכלבלב ונידנודה ש להשרשרת. בעיני, היכולת לתאר כל זאת בעזרת צבע ומכחול זו לא פחות מגאונות. 

הפוטוריסטים הראשונים עסקו גם באמנויות הבמה ואפילו חטאו בשירה – מעניין במיוחד החיבור "זאנג טומב טומב", שמלבד לשבור את המבנה המוכר של שירים ומילים גם שבר את חוקי הטיפוגרפיה.

אוונגרד רוסי

האוונגרד הרוסי חתר תחת שלטון הצאר, בז לאמנות האריסטוקרטית הקלאסית שייצגה את שכבת האצולה הרוסית. אמני התנועה דגלו בטוהר הצורה, הצבע וההפשטה, שנבעו כמובן מהערכתם לפועל ולאיכר הרוסי הפשוטים. 

יצירותיהם דמו לקומפוזיציות מלאות תנועה של צורות הנדסיות בסיסיות בצבעי אדום (איך לא?) שחור ולבן. הנטייה להפשטה הגיעה לשיא ביצירתו המפורסמת של קזימיר מלביץ- הריבוע השחור, שכשמה כן היא – ריבוע שחור.

 

נטליה נטליה גוֹנְצָ'רוֹבה, רוכב אופניים, 1913

 

קזימיר מלביץ', ריבוע שחור על רקע לבן, 1924

התקדמותם של רבים אמני התנועה הופרעה בשנת 1917,  ומי יודע לאן זרם יוצא דופן זה היה מגיע לולא המהפכה הקומוניסטית.

לעיתים קרובות ניתן להבחין בציטוטים והשפעות הדדיות מתנועה אחת לאחרת, וביצירותיה של נטליה נטליה גוֹנְצָ'רוֹבה, אמנית אוונגרדית רוסית בולטת, מיוצגים ערכי האוונגרד הרוסי לא פחות מאשר עקרונות הפוטוריזם האיטלקי.

קוביזם

ראויים לציון גם הקוביסטים, כדוגמאת ז'ורז' בראק הצרפתי ופיקאסו הספרדי. הם שברו את חוקי הפרספקטיבה, ופירקו וחיברו מחדש את כל הנראה לעין בקומפוזיציות משונות וקווים גיאומטריים.

סוריאליזם

סוריאליסטים מצידם, קראו שלא לראות בשום דבר ברור מאליו, והכריחו את האמנות להתעמת עם עצמה. הדימויים שלהם אולי נדמים הגיוניים, אך זו אשליה. הם תיארו חלומות או הזיות, והאמנות שלהם נמצאת בין מציאות לדמיון.

 

פבלו פיקאסו, שלושה מוזיקאים, 1921
 

דאדא? דאדא!

אחת התנועות המרכזיות והמשפיעות הייתה הדאדא, שפעלה במקביל בגרמניה, שוויץ , צרפת וניו יורק. תנועה זו דגלה בתפיסה פילוסופית מהפכנית, שמרדה במוסכמות חברתיות וכפרה בערכים המקובלים הנוגעים לאמנות, לחברה, למוסר ולחשיבה רציונאלית. האמנים הדאדאיסטים חלשו על תחומים רבים ושילבו אותם זה בזה, ובזו לחוקי האסתטיקה המסורתיים. 

המטרה הייתה לזעזע את החברה, ולשם כך גייסו חברי התנועה טכניקות חדשות וחומרים לא מסורתיים. אחד האמצעים החדשים היה מיצג – יצירת אמנות חד פעמית, כאשר במהלך הצגת היצירה היא נשרפת או מושחתת, ולכן אינה קיימת עוד.

 

כותרת המגזין "דר דאדא", ראול האוזמן, 1919

 

הזמנה לתערוכה "סלון דאדא", טריסטן צארא. 1921

הדאדאיסטים אימצו את חוסר האסתטיקה, הקיטש והכיעור כאסתטיקה חדשה. הם יצרו תפאורות תאטרון ללא קונספט, כתבו מחזות ללא עלילה ושירים המורכבות מהברות חסרות משמעות, קרעו עיתונים ויצרו קולאז'ים עמוסי דימויים, ללא קומפוזיציה מובחנת. 

כאשר הקימו תערוכות, הן היו ללא אוצרות מאורגנת, והיצירות נתלו מלכתחילה באי סדר או בזויות. אפילו בכרזות התערוכה ניכרת אותה מגמה אנטי רציונלית של אבסורד, אלימות, הרס, הומור וניהיליזם. יש כאן כמובן פרטים על המיקום והשעה של פתיחת התערוכה.

אך בנוסף, מופיעים גם משפטים דאדאיסטיים משעשעים, שאין שום קשר ביניהם לבין התערוכה, כמו: "אף אחד אינו רשאי להתעלם מהדאדא" "מי רוצה שתי סטירות לחי?" "מוות" או "חוסר תנועה". הטקסטים מסוגננים לפי ערכי הדאדא: מגוון רב של גופנים, צורות וגדלים שונים של אותיות, וכל שורה עומדת על הדף בצורה שונה.

שני החפצים הופקעו משימושם המקורי, נהפכו בעל כורחם ליצירת אמנות, והביעו יחדיו את הישן מול החדש, הדינמי מול הסטטי, העולם העתיק מול העולם החדש.

 

"גלגל אופניים", מרסל דושן, 1916

מרסל דושאן, ממבשרי הדאדא, הוא גם מחלוצי טכניקת ה"רדי- מייד": שימוש בחפצים יומיומיים בהקשר חדש. כמו חבריו הוא הביע מחאה נגד האמנות הקלאסית וכלליה, נגד האריסטוקרטיה המותאמת רק לשכבת אוכלוסייה דקה ונבחרת. אין ספק כי השרפרף עם גלגל האופניים התקוע מעליו הוא יצירתו המפורסמת ביותר, ומהקאייקונים המוכרים ביותר של האמנות המודרנית בכלל והדאדא בפרט.

שני החפצים הופקעו משימושם המקורי, נהפכו בעל כורחם ליצירת אמנות, והביעו יחדיו את הישן מול החדש, הדינמי מול הסטאטי, העולם העתיק מול העולם החדש.

ההשפעות של מרסל דושן ואחרים קיימות עד היום, בייחוד בתחומי האמנות והעיצוב.

בתמונה תרגיל של סטודנטית שנוצר בעקבות שיעור אודות אמנותו של מרסל דושאן, עבודה מינימליסטית זו- מגישה לנו את נגיף הקורונה בשפת הדאדא וה"רדי מייד". הנגיף עשוי פקעת צמר שכבר לא יהפוך לסוודר, וברגים שלעולם לא יראו מברג. רך וקשה. ישן וחדש. מסורתי וטכנולוגי- כל זה מונח ביצירה פשוטה ומקסימה זו. 

פגישה אישית עם דאדא

גדלתי במשפחה אוונגרדית. הורי קראו תיגר לממשל הקומוניסטי, לאתאיזם ואפילו לתזונה. הם היו אנטי כל מה שהיה סביבם, סוג של ילדי פרחים מאוחרים. צמחוניים, היפים, מסורבי עליה, ומתוך כל האנטי הזה הגיעו בכוחות עצמם עד ליהדות.

אבי היה צלם חובב, אמן מעצב בפוטנציאל, זוכרת איך היה מעצב לחבריו את אלבומי חתונתם, הרבה לפני עידן הפוטושופ, ואפילו לפני האפשרות לקנות ניירות המיועדים לכך. הוא היה שוטף בעדינות קופסאות שימורים ובקבוקי בירה ומיצים, שומר עטיפות של שוקולדים וגזרי עיתון ויוצר מכולם קולאז'ים מרהיבים.

 
ריגה, שנות ה 70, צבי קפלן 
[ניתן לצפות בעוד עבודות צילום מעולות כאן]

אין פלא כי כשפגשתי את הדאדא לראשונה, הרגשתי בפגישת מכר וותיק – אותה שפה עיצובית. אותו קיטש' מלוטש'. אותה אינטליגנטיות במעטפת פשטות.

ברחוב ירושלמי צדדי מצאתי ספר עתיק בצרפתית 1929. ניערתי אבק מתקליט ישן,  ממסגרת עץ שראתה ימים יפים יותר, ותיקנתי סמל קרמיקה של ריגה, עיר הולדתי שנסדק. כתוספת הוספתי גם את סבא וסבתא רבא רבא שלי – לא ממש לכבודם, הם פשוט יפים כך בשחור לבן עם עמידת השיש הזו כפי שהם בתצלום מאז 1905.(ועוד בעלי שם משפחה סטייליסטית כשיינקין) ערבבתי את כל הנ"ל לקומפוזיציה דאדאיסטית אחת והדבקתי בכניסה לדירת ביתי. 

‫קיר חלומות – עיצוב וצילום מרים ליפשיץ

הדאדא איפוא, מלווה אותי בביתי המוחשי כמו בווירטואלי-  ומי שמעוניין להעמיק ולהרחיב אופקים באמנות, תרבות ומה שביניהם, מוזמן להירשם בתחתית הבלוג לקבלת חומרים איכותיים שנוצרו בדיוק לצורך זה- לשוחח "על הא ועל דאדא".

6 תגובות

  1. אפרת יפה הגב

    כתבה מעולה
    מאד מתחברת לתחושת ה"גלגל חוזר"
    תודה מרים!

  2. שרה וורונה הגב

    סקירה מרתקת!
    מתומצתת -ויחד עם זאת, רחבה דיה ומכילה את כל הידע הנדרש.
    אפשר ממש ללמוד מכך על הזרמים, ולא רק להתרשם ממקודת מבט – המרתקת לכשעצמה – של מרים.
    למאמר מעבר לידע באומנות, יש ערך מוסף – בהראותו השלכות הסטוריות, סוציולוגיות ועוד על האומנות.
    מכאן עולה חשיבותו כמאמר בעל ערך מדעי!
    כל זאת לצד כתיבה זורמת וקולחת.

    • miriam lifshitz הגב

      שרה תודה רבה על התגובה המושקעת.
      כיוון שהתחומים שאני עוסקת בהם-אמנות והיסטוריה שזורים זה בזה בתודעתי
      עושה כל הזמן את החיבורים.
      שמחה שהצלחתי.

השארת תגובה