סיפור משפחתי- כל כך בנאלי, כל כך מרתק.

אני לא באמת חושבת שמשפחתי הייתה יוצאת דופן בתחום כלשהוא.                                      

סב סבתי נרצח בפוגרום באוקראינה על ידי הלבנים ב1917 בדיוק כמו אלפי יהודי האזור אחרים, (ערפו לו את הראש, תודה ששאלתם)

סב אבי ממזרח פולין נלחם על פת לחם ועסק ב"אלטעזאכן".

[אברהם קפלן "אלטעזאכן" ליד ביתו בדיסנה, פולין 1958]
סבא שמואל התייתם בגיל 3 מאביו בגל הרעב העצום שפקד את אוקראינה בשנות השלושים,
 כשהיה בן שמונה סגרו השלטונות את ה"חיידר"  הוא ואחיו נשלחו לבית ספר צבאי שהעניק להם מעבר ללימודים, מדים וארוחה חמה- חינוך קומוניסטי נלהב.
 
"לאימי היקרה ממיליק 1946", סבי שמואל קלמן כטנקיסט בצבא האדום

סבתי, ( חברתי הטובה ומקור בלתי נדלה של ידע וזיכרונות)

ברחה לאוזבקיסטן יחד עם רבבות יהודים ושאינם.

הורי, גדלו לתוך חינוך סובייטי רגיל, וכל יהדותם הסתכמה במצה (עם לחם) בפסח.

 

[בדאצ'ה הקבועה שלנו,עומדים: סבא שמואל קלמן, סבא סיומה קפלן, שרה, יושבים: אבא, יוסף,אני, אמא, סבתא פרידה, יורמלה,לטביה, 1985] 

משפחתי היתה כשלוש שנים מסורבי עלייה אחריהם עלינו ארצה בינואר 1988.

סתם משפחה יהודית-רוסית משעממת.

אך לא.

 דווקא מתוך הפסיפס הסטנדרטי הזה ניתן לדלות פניני מיקרו היסטוריה נדירים, לבחון את מאורעות ההיסטוריה הגדולה, להבין את גורלם של מיליוני יהודים באזור רוסיה על ידי הצצה לחייו של הפרט.

לנסות להבין את המורכבות שליוותה כל אדם בכלל ויהודי בפרט בתקופות הרות גורל אלו.

[ שאלות הרות גורל: לברוח מזרחה או לא? משפחת שיינקין בורחת. כל הנותרים נרצחו.

תצלום משפחתי של משפחת שיינקין, נולדו 12 ילדים, 7 גדלו, 2 נעלמו בשואה, 5 זכו בזקנותם לעלות לארץ ישראל] 

     את הרצאתי הראשונה בנושא העברתי במכללת בית וגן מפני מאות שומעות ושומעים, במסגרת יום עיון, עליתי לבמה בין הרצאתו של ד"ר אחד למשנהו.

לא סיפרתי אודות גורלם של יהודי רוסיה, אך הם הובנו מתוך כל סיפורי הסבתא (והסבא).

להפתעתי הקהל נהנה ואפילו צחק ולא פעם במהלך ההרצאה.

מאז העברתי אותה בווריאציות ופורומים שונים.

עולים וותיקים ומבוגרים ממני שואלים אותי בספקנות, לשם מה את מוסרת הרצאות אלו?

מה את כבר יכולה לספר שלא סיפרו אחרים? שלא כתבו בספרי ההיסטוריה?

התחלתי לשים לכך לב.

קהלים מבוגרים מתחברים לכך שאני מספרת את סיפורם שלהם.

ואילו נוער יוצא בתחושה שחובה לנצל את השנים היפות שהורי הוריהם עוד איתם, לחיזוק קשר בין-דורי.

והיה זה שכרי.

 

[ בתצלום הראשי: סב אבי- אבא שיינקין, פולצ'ק 1905 | התצלומים בפוסט זה כמובן אינם שלי, לקוחים מהאלבום המשפחתי ] 

 

24 תגובות

  1. רחל שהרבני הגב

    מרים יקרה,
    פוסט מאיר על דמויות לכאורה סטנדרטיות, לפסיפס משפחתי מרתק. שקצת מסביר מאיפה באנו, ומה יש לנו בDNA.
    אני כל הזמן מסתובבת עם התחושה הזו, ללכת לשמוע את הדודות המבוגרות של ההורים שלי (סבא וסבתא ז"ל), לנצל כשעוד אפשר, תמיד יש דברים דחופים יותר. עודדת אותי לעשות את זה ולהבין קצת יותר על DNA שלי.
    תודה.

    שמואל שלך זה ע"ש הסבא?

    • miriam lifshitz הגב

      תודה רחלי,
      רוצי לדודות שלך לאסוף פנינים היסטוריים. חשוב. מעשיר. ומרחיב אופקים..
      שמואל ע"ש חמי אך חשבתי גם על סבי.

  2. שושי סירקיס הגב

    סיפורי משפחה הם סיפור מסע מרתק, יותר מההיסטוריה שלוקחת אותנו אחורה בזמן
    אלו הזיכרונות שכל אחד אסף במהלך השנים, הדרך שבה הוא ראה וחווה את העולם.
    לצערנו ההיסטוריה של הדורות הקודמים (בשבילי זה סבא וסבתא) הייתה קשה מאוד וכואבת
    הרבה מהם בחרו לשתוק ולא לספר. את סבא שלי לא הכרתי. הוא נפטר לפני שאבא שלי התחתן.
    אין לנו מידע וסיפורים על החיים שלו. אני מסוקרנת, לדעת ולהכיר, אך כיום כבר אין את מי לשאול.
    אבא שלי קיבל רסיסי מידע מאנשים שהיו איתו אם בסיביר, אם על האוניה בדרכם לארץ או בקפריסין שם המתינו במשך שנה
    עד שיכלו לעלות ארצה. אולי לכן אני אוספת סיפורים ממגוון אנשים, יושבת מרותקת לסיפורים של אבא שלי,
    של דודות מבוגרות. אין ספק שסיפורים כאלה מרתקים, לפעמים יש בהם צחוק והומור, לעיתים כאב.
    אך הם לוקחים אותנו לעולם מרתק, מסתורי, מחברים אותנו לשורשים של המשפחה, של הדורות הקודמים.
    תודה שאת כותבת ומשתפת בשפה קולחת ומרתקת על המשפחה שלך, הפוסט נגמר לי באמצע…
    אני מסוקרנת מאוד להמשיך לקרוא.

    • miriam lifshitz הגב

      תודה רבה על השיתוף. הנה כבר סיפרת סיפור שלא יאמן.
      אם עוד יש דודות מבוגרות אז עוד יש סיכוי לליקוט פירורים…
      מחכה לרשומה מרתקת משלך בנושא, כבר מדמיינת אותו עם תצלומים מסתוריים..

  3. נחמי:) הגב

    מרים יקרה,
    סיפורים מרתקים , מרגשים , מחזקים ,
    המסרים הקטנים והעתיקים הללו, חורטים בנו דרך ישרה,תמימה ואמיתית!

    • miriam lifshitz הגב

      תודה נחמה, אכן מוצגים מוחשיים עוזרים לנו לקרב את העבר.
      אותה התחושה אני מרגישה ליד מוצגים עתיקים לדוגמה עם סמלי בית המקדש וכד'.
      פתאום רואים את העבר מול העיניים.

  4. לונה שעיו הגב

    איזה יופי, מרים.
    שמעתי פעם את ההרצאה שלך, אכן היתה מרתקת.
    והכתיבה משובחת.
    באמת מעורר מחשבות לגבי ההיסטוריה האישית והמשפחתית של כל אחד.
    כדאי לנצל מקורות ידע שעדיין יש לנו, ב"ה.

    • miriam lifshitz הגב

      תודה רבה לונה.
      סיפורה של הקהילה היהודית בחאלב מרתקת וייחודית.
      אם יש לך עדיין את מי לשאול אסור לאבד רגע.

  5. אפרת יפה הגב

    אוי זה מרתק!!! את דומה לאמך ולסבא שמואל קלמן!
    איזה נכס זה שיש זכרונות היסטוריים ומשפחתיים ותצלומים, כשבמשפחות יהודיות רבות מאד הכל נכחד והוכרת. התחשק לי שהפוסט ימשיך וימשיך, תכתבי עוד… וחייבת לשמוע הרצאה היסטורית שלך!
    חושבת שהיסטוריה הם הסיפורים האישיים הקולקטיביים שלנו וסיפורינו האישיים זו הדרך הכי טובה לקלוט ולעבד אותם.

    • miriam lifshitz הגב

      הסיפור האישי לעומת ספרי לימוד העובדתיים סולל את דרכו הישר ללב הקורא,
      לעתים הסופר הכותב רומן היסטורי בתחום מסוים לומד את אותו התחום במקצועיות שאינה יורדת מידע של היסטוריון,
      בעבר לימדו רק מנקודת מבטו של הקצין ולא מנקודת מבט של החייל הזוטר.
      הספר ההיסטורי אינו עוסק כלל בחולשתו של האדם, היחיד, בהיטב האישי אנושי.
      לכן ההמלצה כיום על מנת להבין נכון מהלכים היסטוריים באופן מלא לשלב מעבר לקריאת ספרים עיוניים.
      ביוגרפיות, רומנים היסטוריים ותיעודי וידאו.
      לגבי ההרצאה שלי, אם הקורונה לא תעזוב בקרוב, אולי נארגן הרצאה בזום.

  6. עפרה מייטליס הגב

    איזה יופי! את נוברת, אוספת, נוצרת, מחברת פיסות של חיים ומעבירה הלאה – לדורות הבאים.
    כמה טוב שאת מביאה אל הסיפור הגדול, אל ההיסטוריה, את הקולות ה(כמעט) נעלמים-נאלמים; את ההיסטוריה המשפחתית שלך.
    תודה!

    • miriam lifshitz הגב

      תודה ד"ר עפרה מייטליס.
      הפוסט נכתב גם בהשראת הרצאה שלך.
      מדרבן לחקור ענפים נוספים במשפחתי המורחבת.

  7. בן-ציון קליבנסקי הגב

    תודה על הסיפור ועל התמונות. אין תחליף לתמונות הממחישות היטב את הסיפור – המעבר מהכפריות היהודית של האב אל השירות בצבא הסובייטי של הבן, וכל מה שנלווה למעבר זה.
    כמחברת, אני ממליץ שתצייני היכן את בתמונה המשפחתית (זה עושה את הסיפור לאישי עוד יותר), ואם רצונך "להיבלע" בתוך השאר, אז פשוט צייני נא גם מי האחרים.

  8. מרים ברזסקי הגב

    מרים, נהניתי מאד לקרוא, וכמו שכתבת, זו אחד משלוש עשרה
    מידות שהתורה נדרשת בהם: פרט שמלמד על הכלל. מגרה אותי באמת לשאול
    אודות מוצא משפחתי שהוא גם מברית המועצות

    • miriam lifshitz הגב

      זה באמת מרתק. במיוחד שיש לך עוד ארצות מוצא, את יכולה לבנות פסיפס נהדר.

  9. יונה הגב

    מיוחד ביותר!!
    לדעתי זה נושא שלא נחקר מספיק

    • miriam lifshitz הגב

      כוונתך ספר אודות יהדות ברית המועצות?
      ישנם מספר ספרים מעולים.
      אני חושבת גם על הוצאת ספר ביוגרפיה משפחתית.

  10. חנן יצחקי הגב

    קודם כל הרמה האישית זה סיפור מופלא- בעיקר מעניינת התמונה שלכם בדאצ'ה בלטביה, ואיך התגלגלתם לאלעד בארץ ישראל?…
    אבל זה בהחלט מיקרו קוסמוס היסטורי משני מובנים- גם פתח והצצה ליהדות ברית המועצות, לגלגולים שעברו עליהם בצורות שונות והחינוך היהודי ש (לא) קיבלו.
    וגם של העם היהודי כולו- של משטרים שונים, נדודים, גלויות, בריחות- כל משפחה גם מעדות אשכנז וגם מעדות ספרד יכולה לספר סיפור מדהים על התלאות וההיסטוריה המשפחתית, והכל יחד מרכיב פסיפס שלם של העם היהודי, ושל 2000 שנות גולה.
    והמסקנה- עם ישראל חי!

    • miriam lifshitz הגב

      תודה רבה הרב ד"ר חנן יצחקי על תגובתך.
      הורי עלו כמובן לירושלים מושא חלומותיהם. ואח"כ כבר כל אחד התגלגל לאן שהתגלגל..
      אכן אני מנסה בהרצאתי לכוון כל אחד (בעיק בני נוער) למוצאו ושורשיו אני בטוחה שסיפרו של כל אחד ואחד הוא מרתק.
      זכיתם ויש לכם עדין סבא\סבתא? רוצו לשמוע (ולתעד)

  11. מיכל רוזנר הגב

    מרים איזה יופי של כתיבה תמשיכי! בהערכה.
    מיכל רוזנר

  12. שרה וורונה הגב

    יישר כח, מרים! אכן, זה חשוב כל-כך! לקחת לתשומת לב ולהתחיל לכתוב…

השארת תגובה