על מוטיב יעודי ומוטיב יהודי

המחקר הוזמן במסגרת שיתוף פעולה עם מגזין לעיצוב הפורמה ופורסם שם לראשונה-

(התצלומים בפוסט לקוחים כמקור השראה ואינם שלי)

כאשר מעצב יהודי ניגש לפרויקט עיצוב, יש שאלות ומחשבות רבות שעלולות לצוץ: 

האם בהכרח ניכר ביצירתו כי זוהי עבודת מעצב יהודי? האם זה אכן צריך להיות ניכר?

האם יש חיה כזו עיצוב או אמנות יהודית? 

האם יש הבדל בין עיצוב למטרה דתית לבין עיצוב נייטרלי? 

מהיכן שואב המעצב היהודי את השראותיו?

והאם יש מקום לכל זה בכפר הגלובלי של 2020? 

במסגרת מאמר זה לא נוכל להיכנס לנושא המורכב של הגדרתה של האמנות היהודית, אך אנסה לבחון את התופעה על קצה המזלג.

גמלון בחזית הצפונית של הבית הלבן – מבנה מודרני המשתמש בעקרונות הבנייה היוונית כסמל לדמוקרטיה

מקורות האמנות היהודית

האמנות היהודית הושפעה באופן ישיר מאומנויות שהיו מקובלת בסביבתה*. ניתן להבחין בתופעה זו בכל ענפי האמנות, ננסה להתבונן בכמה מהם:  

בארכיטקטורה ניכרת השפעה ישירה לאורך כל הדורות. דוגמא קדומה לכך היא בניית בית המקדש השני מחדש** בידי הורדוס. הורדוס היה מלך יהודי המעורה בחיי האצולה השלטונית בעולם באותם ימים, מוקף ידידים יוונים ורומים. 

לכן, לא פלא כי בית המקדש נבנה על פי המילה האחרונה של ארכיטקטורה יוונית קלאסית. קיימים קווי דמיון בין המבנה של בית המקדש עצמו, ובעיקר המבנה סביבו, למבצרים וממצאים שונים בעולם מאותה התקופה. 

הבנייה באימפריה היוונית מתאפיינת בין השאר בסימטריה, מקצב חוזר, ובעמודים עצומים המשמשים כבסיס המבנה ומעליהם קורה ולעיתים קרובות גמלון – מבנה בצורת משולש עם עיטורים בעלי מוטיבים מהמיתולוגיה היוונית.

יוון הייתה התרבות הראשונה שפיתחה את הדמוקרטיה, ולכן היוותה השראה למבני ממשל בדמוקרטיות מודרניות רבות, הבנויים על פי עקרונות בניה אלו. 

הכניסה הראשית לקברי סנהדרין, עיטור של עמודים מעליהם גמלון מעטור בעלים

למזלנו, לא צריך להרחיק לכת עד אירופה – בפאתי שכונת סנהדרייה הירושלמית נמצאו קברים יהודיים שעל פי כתובות במקום נקבעו כקברי הסנהדרין (ועל שמם נקראת השכונה). הפתח המוביל למערת הקבורה מעוטר בעיטור יווני עשיר של שני עמודים, ומעליהם גמלון מעוטר בעלים.

בנוסף לקברי הסנהדרין, פסיפסים בבתי כנסת עתיקים בארץ מעוטרים בסגנון כמעט זהה לפסיפסים מאותה תקופה בארצות ברחבי העולם שהיו תחת כיבוש רומי. תיבות קבורה רבות הנמצאות בחפירות ארכיאולוגיות ברחבי הארץ מלאות בעיטורים כפי שהיו מקובלים בתקופה ובאזור שבו נמצאו.

בקפיצה קלה של כאלף שנים נוכל גם לחזות בבתי כנסת הבנויים על פי עקרונות הבניה הגותית, שהתפתחה סביב בניית כנסיות ועיטורי חלונות בזכוכית צבעונית, הלא היא הוויטראז'. אמנות זאת מועתקת באופן מיידי לבתי כנסת עשירים ברחבי גרמניה, צ'כיה והולנד. 

לסיכומו של עניין, נוכל לומר בוודאות כי עיצוב יהודי מושפע ללא ספק מהמיקום, התקופה והאופנה המקובלת במקום יצירתו. תופעה זו מתרחבת מעבר לארכיטקטורה, וניתן לראות השפעות כאלו גם בעיטורי מגילות אסתר, הגדות של פסח, שערי ספרי קודש ואפילו בעיטורים על גבי מצבות.

רצפת הפסיפס מבית כנסת שהתגלה בבית שאן, מוזיאון ישראל

מוטיב יהודי ייחודי

למרות כל זאת, ישנה נקודה המייחדת את האמנות יהודית. המוטיב.

המוטיב הינו עיטור שחוזר על עצמו. המושג נלקח, איך לא, מתרבויות שכנות, והתגבש עם השנים לסימן מובהק למקור היצירה. המוטיב היהודי הוא זה ששרד לאורך כל השנים, ואף הלך והתעצם למאגר גדול של מוטיבים יהודיים. הוא זה שנותן לנו בין היתר את האפשרות להבדיל בין יצירת ויטראז' של בית כנסת לבין זה העשוי לכנסיה. 

המוטיב היהודי נבדל בכך שאמון על הציווי לא תעשה לך כל פסל ותמונה. לכן, לדוגמא, הגמלון בקברי הסנהדרין בירושלים מעוטר בעלים וצמחים ולא בדמויות מהמיתולוגיה היוניות, ואילו הויטראז' בבית כנסת בפראג מעוטר בצורות גיאומטריות ובמגן דוד, ולא בדמויות נוצריות או צלב.

מוטיבים יהודים רבים ומוכרים, כגון המנורה, שבעת המינים, אריה, נשר וידי כהן בברכתו, הם אלו שייחדו את הפריטים עליהם הם מופיעים כפריט בעל עיצוב יהודי***.

המוטיב היהודי נבדל בכך שאמון על הציווי לא תעשה לך כל פסל ותמונה. לכן, לדוגמא, הגמלון בקברי הסנהדרין בירושלים מעוטר בעלים וצמחים ולא בדמויות מהמיתולוגיה היוניות, ואילו הויטראז' בבית כנסת בפראג מעוטר בצורות גיאומטריות ובמגן דוד, ולא בדמויות נוצריות או צלב.

דימויים חדשים, דילמה חדשה

בעקבות האמנציפציה וההשכלה, החלו לראשונה אמנים יהודים ליצור אמנות שאינה דווקא אמנות יהודית. המוטיב היהודי עבר טרנספורמציה וקיבל ייעודים חדשים כגון סמלים פוליטיים, מדיניים וכדו'. ההתפתחויות בעשורים האחרונים והגלובליזציה מעמידה את העיצוב היהודי בפני סכנת "התבוללות". למעצב היהודי בן ימינו, שעולם אינסופי של דימויים ממכלול תרבויות ומשמעותם נפרס לפניו, ישנה דילמה חדשה.

האם להתייחס למשמעות המוטיב? למקור התרבותי שהוא מציע? 

אמנם ישנם מוטיבים שהם טאבו. מעצב יהודי לא יאמץ את מוטיב הצלב כעיטור גאומטרי או באופן סתמי, וככל הנראה מעצב שאינו יהודי לא ישתמש במגן דוד מסיבה דומה.

לאחרונה נתקלתי בכמה סיטואציות מעוררות שאלה מתחומי האמנות. אין בדוגמאות הללו מתן תשובות ברורות, אלא הזמנה לחידוד חוש הביקורת שלנו: ​

הדסה בלוטניק, מאיירת חרדית, יצרה ספר טיפולי בעל איורים מושקעים ובו הדמות הראשית, זו המכילה, האוהבת, טובת הלב והמידות הינה דמות הגמד. הדסה חלקה איתנו את מחשבתה מאחורי בחירת המוטיב המרכזי.

אנו בגלות וחיים בערבוב גדול, נכנסו אלינו המון דברים שאינם במקור יהודיים. לטענתה, אם אנחנו מכניסים כוונה טובה יהודית מאחוריהם – הם הופכים ליהודיים בוודאי. מקור המוטיב פחות משמעותי בעיניה, ולאמן ניתנת הרשות ליצוק תכנית חדשים למוטיב מוכר.  

[איור מאת הדסה בלוטינק, סדרת ספרוני מחשבה בהוצאה פרטית ]

מאידך, מקור דמות הגמד הינה בערש התרבות הפגאנית, ואינו אלא שילוב של פסל עבודה זרה, ומזוהה בתרבות האירופאית כבעל כוחות הרע.ייתכן כי באשמתו הרבה של וולט דיסני, הזיכרון הקולקטיבי שנותר לנו מהגמד הוא חבורה עליזה שמצילה נערה, מארחת אותה ועוזרת לה לשרוד.

פסל דויד, מיכאלנג'לו בואנרוטי – דמות תנכית בעיניים נוצריות
קישוט נאה לסוכה – או לעץ חג המולד?
דוגמא לצילומי סמאש-קייק (bylukon)

סיטואציה נוספת שנפגשתי בה: בכתבה שבחנה קשרים פסיכולוגיים בין תאומים במגזין מוביל בציבור החרדי, כפתיח לכתבה הופיע משוכפל לשניים- פסלו של מיכלאנג'לו "דוד", המתאר כביכול דמותו של דוד המלך, אבל כפי שנתפס בעיני פסל נוצרי רנסנסי…

בקרב צלמות ילדים ניתן לבחון מעת לעת טרנד חדש של אביזרים, תנוחות לוקיישנים שונים. אחד הטרנדים בשנים האחרונות הוא סשן צילומי "סמאש קייק" (ריסוק עוגה).

תופעת הסמאש קייק, המגיעה בטווח הקרוב מתרבות השפע האמריקאית ובטווח הרחוק יותר מתרבות רומית, מעלה פעם נוספת את התהייה – האם עלינו, מבלי להתייחס לסוגיית לדור שלישי לשואה ושאלה ההלכתית של ביזוי אוכלין, לבחון כל טרנד והתאמתו לתרבות שלנו? 

מוטיבי חג המולד הם דוגמא למוטיבים שנמצאים בכל מקום, החל מעיצוב בגדים המיועדים לציבור שומר מצוות וכלה בקישוטי סוכה מרהיבים.

הזמנה למחשבה

האם מצופה ממעצב לבחון כל מוטיב המגיע ממאגר בינלאומי? האם ניתן לצפות כי השכלתו של המעצב צריכה להכיל יסודות של אמנות, תרבות, היסטוריה יהודית וכללית על מנת שעבודתו תקבל דיוק יתר? 

השטח האפור רחב ועמוק מיני ים. אם כך נותרה השאלה על כנה: הישכיל מעצב יהודי בן ימינו לבחון לעומק כל מוטיב "מהגר" ולהתאימו ברגישות ביצירתו המקומית?

נסיים בהזמנה לכל מעצב לפני בחירת מוטיב, להקדיש כמה דקות של מחקר,

מה המוטיב ומה משמעותו.

הערות שוליים​:

*  להוציא בניית המשכן וכליו שידוע כי בצלאל יצר אותם ציווי אלוקי.

** הגם שנבנה מחדש לא נקרא מקדש שלישי, כיוון שגם במהלך הבנייה שנמשכה למעלה מ18 שנה לא פסקה הקרבת הקורבנות אף לא ליום אחד.
***  ישנם יוצאי דופן בקרב קהילות עשירות שהיו מעורבות יתר על המידה בתרבות הסביבה (כגון באיטליה) או לא היו יראות די הצורך(כגון בישוב בארץ ישראל לאחר החורבן), שם ניתן לראות עיצוב דמויות, מלאכים ואפילו על גבי קברו של יהודי עשיר מרומא- דמותו של האלוקים כביכול.

4 תגובות

  1. הדר הגב

    זה מעניין לראות את גילגולם של אלמנטים וסימבולים עתיקים
    בדור שלנו.

    הפוסט שלך מזכיר לי
    מקרה מעניין שקרה לפני שנתיים בערך
    חברת זארה העולמית הוציאה תיק מסויים
    עם דוגמא אתנית מסויימת
    שבה היה משולב-
    צלב קרס!!
    רק גילו את זה וכמובן התעורר זעם ופוסטים שקראו להחרים את הרשת הגדולה
    ומה התברר?
    אולי את יודעת,
    הצלב קרס מגיע מאיזשהי תרבות עתיקה
    אם אני לא טועה אינדיאנית או מהמזרח הרחוק
    וזה היה מקור ההשפעה לעיצוב של הקולקציה.
    מסתבר שצלב קרס מעורר בבני הדור שלנו,
    (ולאו דווקא היהודים מביניהם)
    קונוטציה מיידית לגרמניה הנאצית
    ועוד יותר מסתבר שהיה מן הראוי שימנעו מלהשתמש בסמל כזה!

    אבל כמו שאת אומרת
    זאת שאלה עד כמה המעצב צריך לחפור ולבדוק.
    אני אישית, כפרפקציוניסטית שבודקת כל דבר לעומק
    (החזקתי את עצמי בכוח לא לגגל עכשיו פרטים מדוייקים לסיפור עם התיק של זארה, למשל 🙂
    לא יכולה להבין איך אפשר שלא!

    • miriam lifshitz הגב

      הדוגמה שנתת מחזקת את הנקודה עוד יותר.
      אם על חברה בינלאומית לא יהודית יצא כזה זעם.
      אולי אם תרבות הביקורת הייתה מצויה גם כלפי חומר חרדי,
      לא היינו פוגשים טעויות מביכות בעיתונות חרדית- כגון כנסיות, פסלי ערום וכדו'..

  2. צפורה נוסבוים הגב

    המאמר נכתב בטוב טעם ועורר נקודות למחשבה!
    אכן בכל הדורות האמנות מושפעת מהסביבה. גם האמנות היהודית. ידוע שיש שירים שהיו מנגנים בחצרות חסידיות שמקורם היה במארשים גויים והועלו בדרגה לקדושה.
    אך כאשר מדובר בסימבולים שהגיעו מעבודת אלילים ומיתולוגיות זה יבעייה.
    ובאופן כללי גם במוטיבים פחות מובהקים מומלץ לבדוק מי קהל היעד ולנהוג ברגישות.
    זה אכן מביך ולפעמים משעשע למצוא אנשים שבתמימות משתמשים בסמלים שלא העלו על דעתם מה המקור. כמו מפיות בשולחן שבת עם עלים מעץ אשוח…
    מצד אחד יש לשמוח על חוסר הידע ומצד שני – תמיד טוב לקבל משוב עוד בשלב הסקיצות כאשר האמנות מיועדת לפירסום לקהל הרחב.

    • מרים ליפשיץ הגב

      תודה על תגובתך המושקעת ציפורה, תתמצת את הרעיון שלי לפסקה מעולה.
      לגבי המוזיקה לא נכנסתי לזה, כי איזו מוזיקה לקחו? מי לקח (לא מעצבת משרד סטנדרטית)
      ומעל הכל המאמר מגיע בכדי להציף את הבעיה ולעורר לשים לב אליה.

השארת תגובה ל-הדר

ביטול