24 לפברואר הוא יום ההולדת המשפחתי שלנו. 

24.2.1988  שלושים ושלוש שנה לעלייתנו לארץ ישראל

אחר דורות של חלום, שנים של סירוב, חודשים של בירוקרטיה.

עלינו על מטוס מוסקבה- ווינה.

חוברת שחולקה במטוס אגרנית שכמותי שמרתי עליה 33 שנה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
חוברת שחולקה במטוס אגרנית שכמותי שמרתי עליה 33 שנה

שם לאחר יממה של אויר חופשי מקומוניזם ברחובותיה הנקיים של וינה, לינה בדירת סוכנות עם כיבוד ישראלי.

עברנו לתחנה אחרונה להגשת החלום:

בלילה זרוע כוכבים מאירים נחת המטוס וכל הנוסעים פצחו ב"הבאנו שלום עליכם".

חלומות קל לחלום אך קשה מאוד להגשים.

חלמנו שנים על רגע הנחיתה. אבל  בפועל לא היו לנו כלים להכיל.

באולם שדה התעופה חילקו לנו  ורד מפלסיק אדום. ומספרים עוקבים של תעודת זהות.

מאות אנשים שבאו לקבל א ת פנינו משום מה לא הורשו להיכנס, ונהדפו בברוטליות על ידי עובדי המקום.

רק הדי צעקותיהם "גרישה" "אירה" מילאו את כל החלל.

אפילו אשכול הבננות שדוד מישקה קנה עבורי לא הצליח לעודד אותי.

מונית גומעת את הדרך לירושלים, לעבר דירת סטודיו מיניאטורית ל5 נפשות..

אז , למזלנו, עוד לא ידענו כמה תלאות נעבור, כמה דירות, כמה ערים, עבודות, חוסר עבודות,

אז סתם ניסינו להבין שהחלום נגמר.

הפך למציאות.

או, אז התחיל הריאליטי האמתי.

הוא היה קצת פחות רומנטי מהגשמת חלום דמה יותר למשחק מרוצים.

מרוץ אחר השפה.

מרוץ אחר ההבנה.

מרוץ להיות בסדר.

לצמצם פערים בידע.

מרוץ אחר הלחם.

אחר המרגרינה.

 

וכשרווח מעט וכבר יכולנו למרוח את החמאה על הלחם – לאמא נגמר הכח לחלום והיא הלכה לישון.

לנצח.

אנחנו נשארנו כאן.

 לאכול את הפרות מהנטיעות שלה.

 לחלום עליה ולהגשים לה חלומות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן